סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים מעניק לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה את הסמכות להרחיב בצו את היקף האוכלוסייה עליה חלה כל הוראה שבהסכם קיבוצי כללי. היוזמה לפעולה זו יכולה להיות של השר או של החתומים על ההסכם. צו הרחבה מתפרסם ברשומות, ומפורטות בו ההוראות שהורחבו וסוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו.

הסמכות להוציא צו הרחבה נועדה לאפשר לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה להקנות את היתרונות שבהסכם קיבוצי כללי (כגון מתן תוספת יוקר) גם לקבוצות עובדים (בעיקר עובדים לא מאורגנים) שאינן נכללות באוכלוסייה עליה חל ההסכם המקורי. כמו-כן מגן צו הרחבה על מעסיקים מאורגנים מפני תחרות של מעסיקים בלתי מאורגנים, אשר בהעדר צו הרחבה יוכלו לשלם שכר נמוך יותר לעובדיהם.

צו הרחבה יוצר שילוב בין שתי דרכים המשמשות לקביעת השכר: תנאי העבודה המפורטים בצו נקבעים באמצעות משא-ומתן קיבוצי, והאוכלוסייה עליה חלים תנאים אלה נקבעת על-ידי שר התעשייה, המסחר והתעסוקה. שילוב זה מגביר במידה ניכרת את השפעתם של הגופים המעורבים במשא-ומתן קיבוצי על השכר בכל המשק.

מבחינת היקף תחולתם, צווי הרחבה הם משני סוגים:

• צווי הרחבה החלים על כל העובדים במדינה (למעט חריגים מעטים). צווי הרחבה מסוג זה עוסקים בנושאים כלליים כגון תוספת-יוקר, דמי-נסיעה והבראה.
• צווי הרחבה החלים על כל העובדים בענף מסוים. צווי הרחבה מסוג זה הוצאו להסכמים ענפיים רבים ובהם הענפים: אחיות ואחים, אפייה, דפוס, חקלאות, יהלומים, מלונאות, ואחרים.

ללקט של צווי הרחבה בנושאים כלליים.