זכות, במסגרת הזכויות החברתיות, לפיה זכאי כל אדם להתארגן בקבוצה, לשם הגשמתן של מטרות משותפות לחברי הקבוצה. זכות זו משקפת את ההכרה באדם כיצור חברתי, ואת ההכרה בכוחה של הפעילות המאורגנת להגיע להישגים שאדם אינו יכול להגיע אליהם לבדו.

בתחום יחסי העבודה נכללות בחופש ההתאגדות שתי חירויות:

• חירות של העובד להצטרף לארגון עובדים בהתאם לרצונו, להקים ארגון עובדים יחד עם אחרים, ומצד שני - זכותו של העובד שלא להצטרף לארגון עובדים.
• החירות להקים ארגון עובדים (ולמעבידים - החירות להקים ארגון מעבידים) ללא צורך בהיתר של השלטונות.

בהתאם לפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, נכללות בחופש ההתאגדות גם הזכות לנהל משא-ומתן קיבוצי והזכות לנהל מאבק מקצועי.

שתי אמנות עבודה בינלאומיות, שאושררו על-ידי מדינת ישראל, עוסקות בחופש ההתאגדות:

אמנה בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן (אמנה מספר 87 משנת 1948);

אמנה בדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי (אמנה מספר 98 משנת 1949).

חופש ההתאגדות היה שמור לכל עובד בישראל כחירות כללית, למעט עובדים שהחקיקה אוסרת זאת עליהם במפורש (תיקון משנת 1979 לפקודת המשטרה שולל משוטרים את הזכות להתאגד). בשנת 2001 תוקן חוק הסכמים קיבוציים, והחופש להתאגד (בוועד עובדים ובארגון עובדים) נקבע בו במפורש.