הסכם בין מעביד או ארגון מעבידים לבין ארגון עובדים יציג, שהוגש לרישום בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים ועוסק בנושאים הבאים:

•  קבלת אדם לעבודה או סיום עבודתו,
• תנאי העבודה,
• יחסי העבודה,
• זכויות וחובות של הארגונים בעלי ההסכם.

סעיף 2 לחוק הסכמים קיבוציים מבדיל בין שני סוגים של הסכמים קיבוציים:

•  הסכם קיבוצי כללי (general collective agreement) 
• הסכם קיבוצי שתחולתו על מעסיקים רבים, כלומר כל המעסיקים בענף מסוים או בענפים אחדים, בכל שטח המדינה או בחלק ממנו. כנובע מהגדרתו, מיוצגים המעבידים בהסכם כזה על-ידי ארגון מעבידים.

• הסכם קיבוצי מיוחד (special collective agreement) 
  הסכם קיבוצי שתחולתו רק על מעביד אחד (על כל עובדיו של מעביד זה או על חלק מהם).

תוכנו של הסכם קיבוצי מוין על-ידי בית הדין לעבודה לשתי מערכות של הוראות:

•  חלק אובליגטורי (obligatory): סעיף בהסכם קיבוצי המסדיר את היחסים בין הצדדים להסכם, כלומר בין ארגון העובדים ובין המעביד (בהסכם קיבוצי מיוחד) או ארגון המעבידים (בהסכם קיבוצי כללי), אך אינו מחייב את העובד הבודד או את המעביד ביחסיו עם העובד הבודד. בחלקו האובליגטורי של ההסכם הקיבוצי זהים הצדדים להסכם עם בעלי החובות והזכויות לפיו. דוגמאות לנושאי סעיפים אובליגטוריים:
• איסור הכרזת שביתה בתקופת התוקף של ההסכם,
• תנאים שיחייבו את הצדדים לפתוח מחדש במשא-ומתן קיבוצי.
• חלק נורמטיבי (normative): סעיף בהסכם קיבוצי אשר בא להסדיר זכויות וחובות של העובדים והמעבידים עליהם חל ההסכם. סעיף נורמטיבי נחשב כחלק מחוזה העבודה האישי של כל עובד עליו חל ההסכם, וזאת אף שהעובד אינו צד להסכם, ובהסכם קיבוצי כללי - אף המעביד אינו צד להסכם. תכונה זו של ההסכם הקיבוצי הניעה את בית הדין לעבודה לקבוע כי פרשנות לחלק הנורמטיבי של הסכם קיבוצי תעשה לפי הכללים המקובלים לחקיקה, להבדיל מהכללים המקובלים לפרשנותו של חוזה רגיל.