הפסקה מאורגנת של העבודה הסדירה, במסגרת יחסי העבודה הקיבוציים, כנשק המשמש את העובדים להשגת הישגים כלכליים (או פוליטיים) במסגרת המשא-ומתן על תנאי העבודה. חירות השביתה היא מזכויות היסוד של העובדים.

בין העילות לשביתה ניתן למצוא:

• דרישה להעלאת שכר.
• דרישה לשיפור תנאי העבודה הלא כספיים.
• מחאה על שינוי שיוזם המעביד בתנאי העבודה.
• שביתה פוליטית, במחאה על פעולות הממשלה.

את השביתות ניתן לסווג לקבוצות אחדות, בהתאם לדרך שבה משובשת העבודה:

• שביתה מלאה: העובדים השובתים נעדרים ליום שלם.
• שביתה חלקית (partial strike): העובדים השובתים מתחילים את יום העבודה מאוחר יותר, מסיימים אותו מוקדם יותר, או מפסיקים את יום העבודה באמצעו לשעות אחדות.
• שביתת שעות נוספות (overtime ban): צמצום שעות העבודה הניתנות למעסיק, מבלי שפעולה זו תהיה כרוכה בהיעדרות, באמצעות הסירוב לעבוד שעות נוספות.
• שביתת הקפדה (work to rule): שיבוש העבודה הסדירה מבלי לצמצם את שעות העבודה, באמצעות הקפדה יתרה על נוהלי העבודה ("עבודה לפי הספר").
• שביתת האטה (slowdown strike): צמצום הפעילות, למשל בדרך של עבודה במתכונת שבת.
• שביתת מוקד (departmental strike): שביתה אשר בה שובתת רק קבוצה קטנה של עובדים, אך השביתה פוגעת בעבודתם של כל עובדי המפעל. עבודתו התקינה של בנק, למשל, תלויה בפעולתו של מחשב הבנק, ולכן שביתה שבה שובתים רק מפעילי המחשב משתקת את הבנק כולו.

בעת שביתה מלאה מושעה חוזה העבודה שבין העובד למעביד, ולכן פטור המעביד בתקופה זו מהחובה לשלם שכר. גם בעת שביתה חלקית מושעה חוזה העבודה המקורי, ולכן בעד העבודה החלקית שמקבל המעביד אין הוא חייב לשלם את השכר המוסכם, אלא רק "שכר ראוי". את תשלום השכר הראוי רשאי המעביד לדחות עד לקביעתו של שכר זה על-ידי בית הדין לעבודה, מבלי שהדחייה תיחשב להלנת שכר.

לצמצום הנזק שגורמות השביתות נקבעו מנגנונים אחדים ליישוב סכסוכי עבודה. כלים להפסקת שביתה שלא בדרך של משא-ומתן הם צו מניעה שמוצא לפי בקשת המעסיק, וצו ריתוק שמוציאה הממשלה.