משא-ומתן בין ארגון עובדים ובין מעסיק או ארגון מעסיקים, לגיבושו של הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי שבו נקבעים תנאי עבודתם של העובדים אצל מעסיקים אלה. במהלך המשא-ומתן מוצגות תביעותיהם של שני הצדדים. לעתים מפגינים הצדדים למשא-ומתן את כוחם בצורה של שביתות והשבתות.

המשא-ומתן הקיבוצי על השכר מתנהל ברמות אחדות:

• משא-ומתן ארצי (nation-wide bargaining), להשגת הסכם קיבוצי כללי החל על כל העובדים, כגון משא-ומתן על תוספת היוקר;
• משא-ומתן ענפי (industry-wide bargaining), להשגת הסכם קיבוצי כללי, כגון הסכם קיבוצי לענף הדפוס או הסכם קיבוצי עם הסתדרות המהנדסים;
• משא-ומתן מפעלי (company level bargaining), להשגת הסכם קיבוצי מיוחד;

היקף ההחלטות המתקבלות בכל אחת מרמות אלה משתנה מעת לעת ומענף לענף. כך, למשל, בתקופה של צמיחה המלווה בביקוש גובר לכוח-אדם גדל משקלה של הרמה המפעלית, עקב התחרות השוררת בין המעסיקים, ואילו בתקופה של אבטלה גדל משקלה של הרמה הארצית, לעתים עד כדי ביטולה של הרמה הענפית או המפעלית. שונות זו ניכרת גם בדרך שבה נקבע במדינות שונות שכר המינימום. בבלגיה וביוון, כמו גם בישראל עד לחקיקתו של חוק שכר מינימום, נקבע שכר המינימום בהסכם קיבוצי ארצי, ואילו בדנמרק, בגרמניה ובאיטליה נקבע שכר זה בהסכם קיבוצי ענפי.

ניתן להבחין בין משא-ומתן מלא, שבו פועלים הצדדים לגיבושו של הסכם קיבוצי, לבין משא-ומתן חלקי (fractional bargaining), המתנהל בעת קיומו של הסכם קיבוצי ומשמש ליישוב חילוקי דעות ולתיקון עיוותים שבהסכם הקיבוצי.