חוק פיצויי פיטורים העניק תוקף חוקי למנהג לשלם פיצויים לעובד שפוטר. על-פי חוק זה עובד שעבד שנה אחת ברציפות אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד, או עובד עונתי שעבד שתי עונות רצופות (עונה היא שלושה חודשים רצופים שבהם עבד העובד לפחות 60 יום), זכאי לקבל פיצויי פיטורים ממעבידו, אם סיום יחסי עובד-מעביד ביניהם נובע מאחת הסיבות הבאות:

• תום חוזה עבודה לתקופה קצובה, ללא הצעה של המעביד לחדש חוזה זה,
• פטירת העובד,
• פשיטת רגל של המעביד או פטירתו, ובתאגיד - פירוקו או מחיקתו,
• פיטורים,
• התפטרות בנסיבות מיוחדות, כגון עקב הרעת תנאי עבודה.

הסכם העבודה עשוי לזכות את העובד בפיצויי פיטורים גם כאשר הפסקת העבודה נעשתה מסיבה שונה מאשר אלה המנויות לעיל, למשל בעת פרישה מרצון.

פיצויי הפיטורים הקבועים בחוק הם בגובה משכורת חודש בגין כל שנת עבודה. פיצויים בגובה זה פטורים ממס הכנסה (בגבולות תקרה, המוכפלת במקרה של מות העובד). בנסיבות מסוימות, ובפרט כאשר ההסכם הקיבוצי מגן מפני פיטורים, מקבל העובד המפוטר פיצויי פיטורים מוגדלים.

לדיון מפורט במיסוי תשלומים הניתנים עם ניתוק יחסי עובד-מעביד.