סכום שמופחת מהשכר ברוטו של העובד ומועבר לגורם אחר. הסכום שנותר מהשכר ברוטו לאחר הפחתת כל הניכויים הוא השכר נטו.

הניכויים נחלקים לשתי קבוצות:

• ניכויי חובה (compulsory deductions): ניכויים על-פי חוק (מס הכנסה, דמי ביטוח-לאומי) או הסכם עבודה (ועד, קופת גמל).
• ניכויי רשות (voluntary deductions): ניכויים לפי בקשת העובד, כגון: מיסי-עיריה, הלוואות.

סעיף 25 לחוק הגנת השכר מגן על העובד מפני ניכויים שרירותיים משכרו, וקובע את הניכויים מהשכר אותם רשאי המעסיק לבצע. ניכויים למוטבים שונים רשאי המעביד לבצע רק על-פי בקשת העובד שניתנת בצורה מפורשת בכתב. הניכויים שהמעביד רשאי לבצעם ללא בקשת העובד הם:

• ניכויים על-פי חוק;
• דמי חבר בארגון עובדים, שיש לנכותם לפי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה;
• ניכוי לוועד העובדים במפעל;
• דמי טיפול מקצועי-ארגוני (מס ארגון);
• ניכויים לקופת גמל;
• קנס משמעת שהוטל על העובד בהתאם להסכם קיבוצי או חוק;
• מקדמות.

למרות הגדרה מפורשת זו בחוק נוטים מעסיקים להתעלם ממנה לעתים. דרך מקובלת (ובלתי-חוקית) לבצע זאת היא באמצעות הודעה לעובדים על הניכוי העומד להתבצע, והזמנת המתנגדים להודיע על התנגדותם בכתב.