לעקרון השוויון יש, בהקשר של תנאי העבודה, שתי משמעויות:

• שוויון ביחס (equality): מתן יחס שווה לכל העובדים, ללא אפליה, כלומר ללא התחשבות במוצאם, במינם, בדתם וכו'. חוק שכר שווה לעובדת ולעובד נועד לממש עקרון זה בנוגע לשכר.
• שוויון הזדמנויות (equality of opportunity): מתן הזדמנות שווה לכל העובדים, להשגת תנאי עבודה הולמים. בגישה שוויונית זו יש התחשבות ברקעו ובמצבו של כל עובד, כך שלעובדים שונים ניתן יחס שונה, על-מנת להעניק להם הזדמנות שווה. שיאה של גישה זו בא לידי ביטוי בהעדפה מתקנת.

שוויון ביחס פירושו שוויון בנקודת המוצא של כל עובד, ואילו שוויון הזדמנויות פירושו שוויון בתוצאות אליהן יכולים להגיע עובדים מקבוצות שונות.

בית הדין הארצי לעבודה עסק בשתי משמעויות אלה של המושג שוויון באומרו (דב"ע נו/3-129, פלוטקין נ' אחים אייזנברג):
בדוננו בשוויון אנו דנים הן בשוויון פורמאלי והן במהותי. שוויון פורמאלי דורש שעל פני הדברים שני עובדים השווים בכל תכונותיהם יקבלו עבודה זהה. שוויון פורמאלי דורש, שאנשים בעלי תכונות שוות יקבלו עבודה זהה. שוויון פורמאלי דורש, שאנשים בעלי תכונות שוות יקבלו יחס שווה. מאידך שוויון מהותי דורש, שאנשים, גם אם הם שונים בתכונות שאינן רלוונטיות, יקבלו יחס שווה, לא בהכרח עבודה זהה, אלא הזדמנות שווה לקבל עבודה המתאימה להם. המאמצים הנעשים בדרכים שונות לתקן אפליות הנובעות מסטריאוטיפים בני שנות דור, כגון אבחנה מתקנת, על-מנת להביא לשוויון בין קבוצות שלמות לאחרות, כאשר כלפי אותן קבוצות היתה הפליה קבוצתית - אלה מבקשים להביא לשוויון מהותי.

חוקים אחדים ופסקי דין רבים עוסקים בסוגית השוויון בעבודה, והגישה העולה מהם היא שאפליה, כלומר יחס בלתי שווה כלפי אנשים שווים ביסודם, אסורה, בעוד שהבחנה, כלומר יחס בלתי שווה למי שהם שונים, מותרת.