תוספת שכר שנועדה לפצות את השכירים על השחיקה, שמקורה באינפלציה, בכוח הקניה של שכרם. הסכם תוספת יוקר יכול להיות משני סוגים:

• הסכם למתן תוספת יוקר חד-פעמית, שבו מוגדרים המאפיינים הבאים של התוספת:
• שיעור תוספת היוקר,
• רכיבי השכר עליהם חלה התוספת,
• תקרת השכר עליו חלה התוספת.
• הסכם מסגרת לתקופה ארוכה (שנה או שנתיים), שבו נקבעים הגורמים הבאים:
• המדד אליו מוצמד השכר,
• התנאים שקיומם מצריך תשלום תוספת יוקר,
• שיעור תוספת היוקר כפונקציה של עליית המדד בתקופה שקדמה לתשלום התוספת.

לעתים נחתם הסכם תוספת היוקר במסגרתה של עסקת חבילה, הכוללת דחייה של מועד תשלום התוספת, או עיקור תוספת היוקר, כלומר הקטנת שיעור התוספת.

לראשונה נחתם בישראל הסכם תוספת יוקר בשנת 1939. מזה שנים רבות נחתם הסכם תוספת היוקר בין ההסתדרות הכללית לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, ובתוקף צו הרחבה הוא מוחל על כל השכירים במדינה.

במשך שנים רבות שולמה תוספת יוקר פעמיים בשנה. האינפלציה הנמוכה בשנים 1999 - 2001 וכללי תוספת היוקר, המקזזים חלק מעליית המדד לפני חישוב התוספת, גרמו לכך שבשנים אלה לא היתה הצדקה לתשלום תוספת יוקר, ושולמה תוספת יוקר סמלית של שקל אחד בלבד. בגין האינפלציה בשנת 2002 ניתנה לעובדים תוספת יוקר בשלושה שלבים, החל מחודש דצמבר 2002.

למחשבון תוספת יוקר.
לצו הרחבה בדבר תוספת יוקר.