מכונה המאפשרת לזהות האם נבדק המחובר אליה דובר אמת. בדיקה באמצעות פוליגרף נחשבת לפגיעה בפרטיותו ובכבודו של הנבדק, ולכן השימוש בה במסגרת יחסי העבודה נעשה רק במקרים נדירים:

• כחלק מתהליך המיון של מועמד לתפקיד בעל רגישות גבוהה, במצב שבו למעביד חשוב מאוד לדעת שכל תשובותיו של המועמד הן אמת.
• בעת בדיקה של חשד למעילה, גניבה או ריגול תעשייתי שנעשו במקום העבודה.

חוק פדרלי בארצות-הברית אוסר על המעביד לשלוח עובד או מועמד לעבודה לבדיקת פוליגרף, וכן אוסר על המעביד להשתמש בתוצאותיה של בדיקה כזו. איסור זה אינו חל על מוסדות הממשל והביטחון. בישראל אין איסור מפורש כזה. בפסק דין שעסק בזכותו של המעסיק לשלוח את העובד למבחני התאמה, הזכיר בית הדין הארצי לעבודה גם את הפוליגרף, אך לא העמיק בכך והסתפק בקביעה "יש להשאיר בצריך עיון אם ניתן להשתמש בפוליגרף במקום העבודה" (דב"ע 4-70/97, אוניברסיטת תל אביב נ' ההסתדרות הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי, פד"ע ל 403).

בשנת 2001 קבע היועץ המשפטי לממשלה כי במוסדות המדינה אין לעשות בדיקות פוליגרף שלא במסגרת חקירה משטרתית, אלא לצורך מיון מועמדים בלבד.

על מידת קבילותה של בדיקת פוליגרף בהליך משפטי עמד בית המשפט העליון:

בעוד שתוצאות הפוליגראף טרם הוכחו כאמינות די הצורך כדי לשמש כראיות במשפטים פליליים (להבדיל מהליכי ביניים בהם נדונה שאלת המשך מעצרו של חשוד או נאשם, או בקשתו להשתחרר בערובה), אין מניעה להתיר קבילותן של אותן תוצאות בהליכים אזרחיים. זאת בתנאי, ששני הצדדים הביעו הסכמתם לעריכת הבדיקה ולהגשת תוצאותיה כראיה, וכן בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט . (ע"א 61/84 ביאזי ואח' נ' אברהם לוי, פ"ד מב(1) 446)