שיטה לקביעת שכר שוויוני במוסדות ההסתדרות הכללית, אותה החליטה ועידת ההסתדרות השנייה (שהתקיימה בשנת 1923) להנהיג בכל מוסדות ההסתדרות. במסגרת המשכורת המשפחתית נקבעה משכורתו של העובד רק לפי מצבו המשפחתי, ללא כל תלות בתפקידו. התוספת בגין כל בן משפחה (אשה, ילדים, הורה נתמך) הגיעה ל-40%-26% משכר היסוד (שכרו של רווק). 

ההתעלמות מהתפקיד בעת קביעת גובה השכר גרמה לכך ששכרם של עובדים מקצועיים במוסדות ההסתדרות היה נמוך מזה של עמיתיהם שמחוץ להסתדרות, ואילו שכר העובדים הבלתי-מקצועיים במוסדות ההסתדרות היה גבוה מהמקובל. לגישור בין האידיאולוגיה השוויונית, שהנחתה את הנהגתה של המשכורת המשפחתית, ובין המציאות התחרותית שבה פעלו גם מוסדות ההסתדרות, נדרשו ראשי ההסתדרות לכושר המצאה רב, שאיפשר חריגות מהחלטה זו מבלי לפגוע בסמליות שבעצם קיומה. רמז לדרגה המשפחתית ניתן למצוא עד היום בתשלום הקרוי "תוספת משפחה".