חוק חופשה שנתית - פרק שני: החופשה

כל עובד זכאי לחופשה שתינתן לפי הוראות חוק זה.

(א) אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד הוא:

{פסקה (1) ו-(2) בתוקף עד 30 ביוני 2016}

(1) בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות - 14 יום;

(2) בעד השנה החמישית - 16 יום;

{פסקה (1) ו-(2) בתוקף מ-1 ביולי 2016 עד 31 בדצמבר 2016}

(1) בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות - 15 יום;

(2) בעד השנה החמישית - 16 יום;

{פסקה (1) ו-(2) בתוקף מ-1 בינואר 2017}

(1) בעד כל אחת מ-5 השנים הראשונות - 16 יום;

(2) בוטלה

(3) בעד השנה השישית - 18 יום;

(4) בעד השנה השביעית - 21 יום;

(5) בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום;

אך שר העבודה רשאי לקבוע, בתקנות, לעבודה מסויימת חופשה ארוכה מזו, אם ראה צורך בכך מטעמים שבבריאות העובד או שבנסיבות העבודה.

בימי החופשה לא תכלל אלא מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה.

(ב) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעסיק קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה -

1. לפחות 200 ימים - יהיו מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א);
2. פחות מ-200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200; חלק של יום חופשה לא יובא במנין.
   
   

(ג) היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעסיק קיים בחלק משנת העבודה והעובד עבד בתוך אותו חלק שנה -

1. לפחות 240 ימים - יהיה מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א);
2. פחות מ-240 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 240; חלק של יום חופשה לא יובא במנין.
   

(א) סעיף 3 אינו חל על עובד בשכר שעבד פחות מ- 75 ימים רצופים, אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד, בין בשנת עבודה אחת ובין בשתי שנות עבודה רצופות. לעובד כאמור תשולם תמורת חופשה, כמפורש בפרק השלישי.

(ב) לענין סעיף קטן (א) רואים ימי עבודה כרצופים, אפילו חלה הפסקה בעבודה מחמת -

1. שירות מילואים לפי חוק שירות המילואים, התשס"ח-2008;
2. יום המנוחה השבועית או חג שאין עובדים בהם, אם על פי חוק ואם על פי הסכם או נוהג, וכן אחד במאי;
3. חופשה על-פי חוק זה וכל חופשה או פגרה שניתנה לעובד על-פי חוק או בהסכמת המעסיק, בין בשכר ובין שלא בשכר;
4. שביתה או השבתה;
5. תאונה או מחלה;
6. ימי אבל במשפחה שמטעמי דת או נוהג לא עבד בהם העובד;
7. הפסקה ארעית ללא הפסקת יחסי עבודה.
8. אימון לשירות עבודה לפי חוק שירות עבודה בשעת חירום, תשכ"ז-1967.
   

(א) ואלה הימים שלא יובאו במנין ימי החופשה:

1. הימים בהם שירת העובד שירות מילואים לפי חוק שירות המילואים, התשס"ח-2008;
2. ימי חג שאין עובדים בהם, אם על-פי חוק ואם על-פי הסכם או נוהג - להוציא ימי המנוחה השבועית;
3. ימי תקופת לידה והורות;
4. הימים שבהם אין העובד מסוגל לעבוד מחמת תאונה או מחלה;
5. ימי אבל במשפחה, שמטעמי דת או נוהג אין העובד עובד בהם;
6. ימי שביתה או השבתה;
7. ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על ארבעה-עשר, ובמידה שעלו.
   
   

(ב) חלו ימים מן האמורים בסעיף קטן (א) בימי החופשה, יראו את החופשה כנפסקת לאותם הימים, ויש להשלימה ככל האפשר תוך אותה שנת עבודה.

(א) החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), רשאי עובד לקחת יום אחד מן החופשה במהלך שנת העבודה שבעדה היא ניתנת במועד שיבחר, ויום אחד נוסף באחד מהימים המנויים בתוספת, ואולם אין ברשימת הימים כאמור כדי לפגוע בהוראות סעיף 5, ובלבד שהודיע על כך למעסיקו 30 ימים מראש לפחות.

(ג) שר התעשייה המסחר והתעסוקה רשאי, בצו, להוסיף על רשימת הימים המנויים בתוספת.

(א) אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

(ב) שר העבודה רשאי, בתקנות, לאסור צבירת חופשה אם לדעתו בריאות העובד או הנסיבות בהן העבודה נעשית מחייבים כי כל החופשה תינתן לעובד מדי שנה בשנה.

החופשה תהיה רצופה, אלא שבהסכמת העובד והמעסיק ובאישור ועד העובדים במקום, אם ישנו, אפשר לחלקה, ובלבד, שפרק אחד ממנה יהיה לפחות שבעה ימים.

(א) תאריך תחילת החופשה ייקבע לפחות ארבעה עשר יום מראש, ומשנקבע התאריך, ירשום אותו המעסיק בפנקס המתנהל על-פי סעיף 26, אם הוא חייב לנהל פנקס כזה.

(ב) סעיף זה אינו חל על חלקי חופשה של פחות משבעה ימים.