תאוריה העוסקת בהנעה, שפותחה על-ידי הפסיכולוג האמריקני אברהם מאסלו (A.H. Maslow) בשנת 1954, ומוצגת בספרו Motivation and Personality. התאוריה מדרגת את הצרכים האנושיים לחמש רמות, לפי סדר קדימותם ככוחות המניעים את האדם:

• צרכים פיזיולוגיים (physiological needs): מזון, מגורים, מין, מנוחה.
• צורכי ביטחון (safety needs): ביטחון הקיום, יציבות, מניעת סבל וסכנה.
• צרכים חברתיים (social needs): השתייכות, אהבה, מניעת בדידות וזרות.
• צורכי כבוד (esteem needs): הערכה, הכרה, סטטוס.
• צורכי הגשמה עצמית (self actualization needs): ביטוי אישי, הגשמת מטרות אישיות, מימוש מלוא הפוטנציאל האישי.

התנהגותו של אדם נובעת מהרצון לספק צרכים אלה: תחילה הצרכים הבסיסיים, ולאחר מכן צרכים ברמה גבוהה יותר. לאחר שסופקו צרכים באחת מהרמות, הם אינם יעילים יותר ככוחות מניעים, ויכולת ההנעה עוברת לצרכים ברמה הגבוהה יותר. רק לאחר סיפוק הצרכים באחת מהרמות יתפנה האדם לסיפוק צרכים ברמה שמעליה. אדם שטרם הגיע לסיפוק נאות של הצרכים הפיזיולוגיים שלו, למשל, יקדיש את כל מרצו להגשמת צרכים אלה, ולא יעסוק בהגשמת צרכים חברתיים.

התאוריה משמשת גם לחקר התנהגות העובד והנעת העובד, בחתירתו לביטחון תעסוקתי, מעמד והכרה חברתית בעבודה, מימוש עצמי וכו'. המשכורת משמשת לסיפוק הצרכים שבשתי הרמות הנמוכות, צרכים שסיפוקם הבסיסי מובטח לעובד, במידה רבה, במסגרת מדינת הרווחה.

מבקרין של מאסלו טוענים שהיירארכית הצרכים אינה משקפת את המציאות, משום שלאחר סיפוק הצרכים בשתי הרמות הבסיסיות פונה העובד למימוש צרכים בכל אחת משלוש הרמות העליונות, ללא סדר היירארכי.

אחת ההשלכות של תאוריה זו על מבנה השכר כגורם להנעת העובד: על שכר היסוד של העובד להיות בגובה שיענה על הצרכים הבסיסיים שלו. רק שכר שמעבר לרמה זו יכול לשמש בתוכניות שכר עידוד כגורם מניע של העובד.