המצאות, יצירות ספרותיות ואומנותיות ושאר נכסים לא מוחשיים שיצר אדם, ולפיכך הם קניינו, הראוי להגנה במסגרת זכות הקניין. זכויות הקניין הרוחני מוגבלות בזמן, ובבוא העת הן הופכות לנחלת הכלל, כך שכל אדם רשאי להשתמש בהן כרצונו.

ביחס לקניין חומרי שיוצר עובד במסגרת עבודתו אצל מעבידו ברור שזכות הקניין היא של המעביד, הרי התמונה מורכבת מעט יותר בכל הנוגע לקניין רוחני. נקודת המוצא של החוקים השונים העוסקים בהגנה על הקניין הרוחני היא שזכות הקניין בקניין רוחני שיוצר עובד במסגרת עבודתו אצל מעבידו היא של המעביד, אך גם לעובד ניתנות זכויות מסוימות על הקניין הרוחני. דוגמה לכך מופיעה בסעיף 5 לחוק זכויות יוצרים, שבו נאמר:
אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ"י חוזה שירות או שוליאות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים, אלא שאם היתה היצירה מאמר או איזה חיבור אחר בעתון, במגזין או בכתב-עת כיוצא בזה, הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא דינה של היצירה כאילו שמורה למחבר הזכות למנוע את פרסום היצירה שלא כחלק מעתון, ממגזין מכתב-עת כיוצא בזה.
חוקים העוסקים בסוגיית הקניין הרוחני וחלוקתו בין המעביד לעובד הם:

• חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, סעיפים 131-140.
• חוק זכויות יוצרים, 1911, סעיף 5.
• חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984, סעיפים 11-12.
• חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973, סעיפים 45-54.