1. "נוהג הוא אורח-התנהגות שעל פיו אנשים פועלים בתחום זה או אחר. הליכות מסחר שמקיימים אותן בתחום ידוע של חיי המסחר והכלכלה באופן רצוף, כך שאנשים מצפים לחזרה עליהן, מהוות נוהג. בניגוד למנהג, שהוא בעל תוקף נורמטיבי, לנוהג לא צריכה להתלוות תודעת חיוב. הוא גם לא צריך להיות ותיק. כל שנדרש כדי לבסס נוהג הוא התנהגות בפועל לפיו" (גבריאלה שלו, "דיני חוזים", עמ' 319).
   
   סעיף 26 לחוק החוזים קובע: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים." פסיקתו של בית הדין לעבודה מתייחסת לנוהג כאל תנאי מכללא בין הצדדים לחוזה העבודה האישי, ובהתאם לכך הנוהג, לאחר שנמשך בפועל במשך תקופה ארוכה, מחייב את הצדדים לחוזה, גם אם הוא עומד בסתירה להוראות של הסדר קיבוצי או חוזה העבודה האישי החל על העובד (אך לא כאשר יש בו ויתור על זכויות שמקורן בחוק או בהסכם קיבוצי).
   
   
2. פעמים רבות משמש המונח "נוהג", בחקיקה ובפסיקה, במשמעות מנהג, או במשמעות הכורכת נוהג ומנהג יחדיו. במשמעות זו ניתן להבין את התייחסותם של אחדים מדיני העבודה לזכויות הנובעות מנוהג. בחוק חופשה שנתית, למשל, נאמר: "חוק זה אינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד לפי חוק, הסכם קולקטיבי, חוזה עבודה או נוהג".

על כפל המשמעות של המונח "נוהג" העיר פרופ' גד טדסקי:

תקלתו העיקרית של השימוש ב"נוהג" במקום "מנהג" היא זאת: אם "מבזבזים" אנו את הראשון בהשתמשנו בו בהוראת השני - בין שעל-ידי-כך נדחק את רגלי המונח העברי הקלאסי ובין שהשניים יהיו נהוגים גם יחד במשמע אחד - לא יהיה עוד "נוהג" שמיש (בתור מונח חד-משמעי) באשר הוא נחוץ." ("המנהג במשפטנו הנוהֵג והעתידי", משפטים ה', 1973)