עובד שסיים לימודים המכשירים למקצועו, ועובר תקופה של הכשרה מעשית במקצוע זה בפיקוחו ובהנחייתו של עובד ותיק. תקופת התמחות נדרשת מעובדים העוסקים ברפואה, פסיכולוגיה, עריכת דין, ראיית חשבון, ייעוץ מס ועוד, כתנאי לקבלת הסמכה לעסוק במקצועם.

בחוק לשכת עורכי הדין, למשל, נקבע שתקופת ההתמחות המכשירה אדם להיות עורך דין היא שנים-עשר חודשים, ובתקופת ההתמחות "לא יעסיק מאמן מתמחה אלא בעבודה משפטית".

בסעיף 41א לחוק לשכת עורכי הדין נאמר: "דינו של מתמחה, לכל דבר ועניין למעט החיקוקים המפורטים בתוספת, יהיה כדין עובדו של המאמן". אחד החוקים המוזכרים בתוספת הוא חוק פיצויי פיטורים, ולכן מתמחה כעורך דין אינו זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופת התמחותו.

ביחס למתמחים במקצועות אחרים אין קביעה מפורשת כזו בחוק, אך מעמדם התברר בפסקי דין של בית הדין לעבודה. בפסק דין אחד (עע 1054/01) נשללה טענה לפיה היחסים שבין מתמחה למעסיקו הם יחסים שבין תלמיד למורהו, ונקבע שאלה יחסי עובד-מעביד, ולכן זכאי המתמחה, שעבד ללא תשלום, לשכר מינימום בעד עבודתו. בסיום תקופת ההתמחות אין המתמחה זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופה זו, אך בפסק דין (בע 354500/98) נקבע שמתמחה שהמשיך לעבוד בתום תקופת ההתמחות במשרד שבו התמחה, יחושבו לו פיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתו, כולל תקופת ההתמחות.