הפסקה בעבודה בת שלושים ושש שעות רצופות שבהן נכלל יום המנוחה השבועית, שנקבע לכל עובד על-פי דתו. ליהודי יום המנוחה השבועית הוא שבת. חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר להעביד עובד במנוחה השבועית שלו, אלא אם ניתן לכך היתר של שר התעשייה, המסחר והתעסוקה. על העבדת נער במנוחה השבועית חל איסור מוחלט. בית הדין לעבודה גזר קנסות כבדים על הפרתם של איסורים אלה (אם כי מספר המובאים לדין קטן מאוד לעומת מספר המפרים את האיסור).

בעבור עבודה במנוחה השבועית יש לשלם שכר גבוה מהשכר הרגיל ב-50% לפחות, ובנוסף לתת לעובד שעות מנוחה במקום אלה שבהן עבד.

על מהותה של קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת עמדה שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, בפסק דינה (רע"פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 20.3.03):
קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי. "השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי" כתב חיים נחמן ביאליק (מאזניים י'-י"א, תרצ"ד). ואחד העם אמר: "מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת