זכותו של אדם לעסוק בכל עיסוק שירצה. זכות יסוד זו נכללת בהצהרה אוניברסלית על זכויות האדם, ומשנת 1992 היא מוגנת בישראל על-ידי חוק יסוד: חופש העיסוק. הכרה בזכות זו מופיעה כבר בפסק דין מראשית ימי המדינה, שבו נאמר (בג"צ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה):

כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-יד אינה אסורה מטעם החוק.

על פגיעה בחופש העיסוק, כגון התניית זכות זו ברישוי מקצועי, לעמוד בתנאיה של פסקת ההגבלה, המופיעה בסעיף 4 לחוק היסוד:

אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

סוגיה מרכזית בתחום חופש העיסוק היא העימות שבין זכותו של העובד הפורש לבחור לעצמו כל עיסוק וכל מעסיק שירצה, ובין זכותו של המעסיק לשעבר להגנה על סודותיו המסחריים, בפרט כאשר זכותו של המעסיק מעוגנת בהתחייבות חוזית של העובד, למשל התחייבות לתקופת צינון.

פסק דין המהווה נקודת מפנה בסוגיה זו הוא פסק דין צ'ק פוינט, שניתן בשנת 1999. בפסק דין זה התיר בית הדין הארצי לעבודה לעובד לעבוד אצל מעסיק המתחרה במעסיקו הקודם, חרף התחייבותו שלא לעבוד בכל עסק המתחרה במעסיקו הקודם. בפסק הדין התבסס בית הדין על אבני יסוד אחדות:

• חוק יסוד: חופש העיסוק;
• חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של מעסיק;
• הצורך בתחרות חופשית ובזרימה חופשית של מידע.

בהתאם לכך קבע בית הדין שסעיף אי-תחרות ייאכף רק לשם מניעת חשיפה של סוד מסחרי השייך למעביד הקודם, בעת קיומה של תמורה מיוחדת שקיבל העובד בעד התחייבותו שלא להתחרות, במקרה שהעובד הפר חובת אמון המוטלת עליו, או במקרה שהמעביד הקודם השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרה מקצועית של העובד ובתמורה לכך התחייב העובד להמשיך ולעבוד אצל המעביד תקופה מסוימת.

בפסק דין נוסף שעסק בסוגית הקונפליקט שבין חופש העיסוק ובין חוזה שבו התחייב העובד להימנע מתחרות במעבידו הקודם, הציג נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, את עמדתו בנושא זה, בסדרה של ארבע טענות שמסקנה בסופן:

ראשית, תניה בין מעביד לעובד, המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום עבודתו בלא להגן על "אינטרסים לגיטימיים" של המעביד היא בטלה בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור";

שנית, "האינטרס הלגיטימי" של המעביד - הנותן תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד - הוא האינטרס "קנייני" או "מעין קנייני" של המעביד בסודותיו המסחריים וברשימת לקוחותיו (עד כמה שהיא סודית). רשימה זו אינה סגורה, ובקביעתה של רשימת "האינטרסים הלגיטימיים" יש להתחשב ביחסי האמון שבין עובד למעביד, בהלכות המסחר הראויות, ובחובת תום הלב וההגינות שבין עובד למעביד;

שלישית, ההגנה הניתנת ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד אינה מוחלטת. היקפה נקבע על פי מבחנים של סבירות ומידתיות, המתחשבים במועדה, תחומה וסוגה של ההגבלה;

רביעית, ככלל, אין למעביד "אינטרס לגיטימי" שעובדו לא יתחרה בו לאחר סיום עבודתו.

על כן, הגבלת חופש העיסוק של המעביד המגשימה אך את האינטרס של המעביד שעובדו לא יתחרה בו ("אי תחרות כשלעצמה") נוגדת את תקנת הציבור. בטלותה של הגבלה זו נובעת מהיעדר "אינטרס לגיטימי" ביסודה, ועל כן, ככלל, אין מקום כלל לבחון את סבירותה או מידתיותה של אותה הגבלה. (ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC ואח' נ' סער ואח')

במסגרת חופש העיסוק נכללת גם ההגנה על זכותו של המעסיק לנהל את עסקו כראות עיניו, בלי שהמחוקק יגביל אותו בכך יותר משמתיר חוק יסוד: חופש העיסוק. בג"ץ עסק בשאלה האם התנאים לקבלת רשיון לעסוק כקבלן כוח אדם, כפי שהם מופיעים בחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח אדם, תואמים את חוק יסוד: חופש העיסוק, וקבע (בג"ץ 450/97 תנופה ואח' נ' אלי ישי, שר העבודה והרווחה) שאכן כך הדבר, משום שתנאים אלה באו להגשים תכלית ראויה - הבטחת זכויות העובד, ופגיעתם בחופש העיסוק אינה חורגת מהמידה הנאותה. בטכניקה דומה נדחתה טענה לפיה קביעת השבת כיום המנוחה השבועית פוגעת בחופש העיסוק. כך מסכם זאת פסק הדין:

אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק, כפי שהוא מוגדר בסעיף 3 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, שבו נקבע שכל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד. ברם, חוק-היסוד - ב"פסקת ההגבלה" שבסעיף 4 - מתיר פגיעה בחופש העיסוק, בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. בענייננו, חוק המנוחה מקיים את כל התנאים המנויים בפסקת ההגבלה. (רע"פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 20.3.03)

חופש העיסוק, עבר הווה עתיד: כיצד עברנו מעידוד חופש העיסוק להגבלתו על ידי ניכוי עלות הכשרה לעובדים, באתר Bizportal.