חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר העבדת עובד יהודי במועדי ישראל: ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון של סוכות, שמחת תורה, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות. הוראה דומה חלה על שאינם יהודים, בהתאם לחגיהם, המפורטים בפקודת סדרי השלטון והמשפט. יום העצמאות הוא חג לבני כל הדתות. שר התעשייה, המסחר והתעסוקה רשאי להתיר העבדת עובד בימים הללו.

החוק אינו מחייב לשלם לעובד שכר בגין ימי חג שבהם לא עבד, אך תשלום זה נובע בדרך-כלל מהסכמי השכר. דוגמה לכך מופיעה בהסכם קיבוצי כללי (שהוצא לו צו-הרחבה) שנחתם בשנת 1995 בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית, ובו נקבע:

א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה ולא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (זאת אומרת יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת ההנהלה, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.

ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג.

בהסכמי שכר שונים מצוינים מועדים נוספים, כגון אחד במאי ופורים, שבהם לא יעבדו העובדים אך יקבלו שכר בגינם (אף שהחוק אינו אוסר את העבודה בימים אלה).

עבור עבודה בחג יש לשלם שכר גבוה מהשכר הרגיל ב-50% לפחות, ובנוסף לתת לעובד יום מנוחה אחר במקום יום החג שבו עבד.

לצו הרחבה - הסכם המסגרת.

עבודה ושכר בחגים - שאלות ותשובות.

ליאור בן דוד, הסדרי חקיקה לגבי מקרים שבהם מועדי חג חופפים את סוף השבוע - סקירה משווה, באתר הכנסת