בהסכמי עבודה רבים נקבעה זכותם של העובדים לבגדי עבודה מהמעסיק.דוגמה לכך היא צו ההרחבה בענף הניקיון, שבו נאמר:

המעסיק יספק, על חשבונו, לכל עובדיו, בכל עת וברציפות וככל שנדרש על פי הוראות תקנות הבטיחות, נעלי בטיחות תקינות; כמו כן יספק המעסיק, על חשבונו, לכל עובדיו, מדי שנה, לפחות 2 סטים של מדי עבודה; כל סט של מדי עבודה יכלול את שני אלה:
(1) חולצה או מקטורן;
(2) מכנסי עבודה או סינר עבודה

בנוסף לאספקת בגדי העבודה ישירות מהמעסיק לעובד, נהוגות עוד שתי דרכים לכך:

• העובד מקבל שוברים לקניית ביגוד.
• במשכורת העובד נכלל רכיב שכר המכונה "ביגוד" או "קצובת ביגוד".

לעתים ברור שבגדי העבודה הם כאלה המשמשים את העובד אך ורק בעבודתו, ולעתים אלה בגדים שהעובד יכול להשתמש בהם גם מחוץ לשעות העבודה. תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסויימות), התשל"ב-1972, מפרטות מתי ביגוד נחשב כהוצאה מותרת בניכוי כלומר הוא פטור ממס:

ההוצאות יותרו לניכוי רק בהתאם לאמור להלן: 80% מההוצאות שהוציא נישום לרכישת ביגוד בעבורו או בעבור עובדו, ואולם אם לא ניתן להשתמש בביגוד שלא לצורכי עבודה - יותרו ההוצאות כאמור במלואן; בפסקה זו, "ביגוד" - בגדים, לרבות נעליים, שנועדו לשמש לצורכי עבודה ומתקיים בהם אחד מאלה:

(1) ניתן לזהות בהם, באופן בולט, השתייכות לעסקו של הנישום;

(2) על פי דין קיימת חובה ללבוש את הביגוד.