דמי פגיעה לנפגעי עבודה - באיזו דרך ללכת?

נפגע עבודה, כלומר עובד שנפגע בתאונת עבודה או לקה במחלת מקצוע, זכאי לדמי פגיעה בימים שבהם הוא נעדר מעבודתו עקב הפגיעה, כפי שקובע סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995:
"(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.
(ב) לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה עשר שבועות."
דיון מקיף במאפייניה של פגיעה בעבודה, כלומר קריטריונים לקביעה איזו פגיעה שנפגע העובד מצדיקה תשלום דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, מופיע בספרם של מנחם גולדברג ורות הורן, "דיני הביטוח הלאומי" (הוצאת סדן).

דמי הפגיעה ליום הם 75% משכרו הרגיל של העובד, אך לא יותר מ-75% מהמקסימום לתשלום דמי ביטוח לאומי (מחולק ב-30). השכר הרגיל ליום של העובד הוא שכרו החייב בדמי ביטוח לאומי (כולל סכומים שמעל למקסימום החייב) בשלושת החודשים שקדמו לחודש בו קרתה הפגיעה, מחולק ב-90. אם ניתנה תוספת יוקר, מעודכן בתוספת זו השכר שבחודשי הבסיס. דמי הפגיעה משולמים במשך לא יותר מאשר 91 ימים מיום הפגיעה. תקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), התשי"ז-1956, עוסקות בחישוב השכר הרגיל במקרים בהם בשלושת החודשים שקדמו לפגיעה נעדר העובד מעבודתו עקב תאונה, שביתה וכדומה.

סעיף 93 לחוק הביטוח הלאומי עוסק בתשלום דמי הפגיעה בשלושת הימים הראשונים פגיעה:

"(א) בעד יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אולם המעביד ישלם לנפגע שכר אותו יום.
 (ב) בעד שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה, בהם לא היה המבוטח מסוגל לעבודתו, ואף לא לעבודה מתאימה אחרת כתוצאה מהפגיעה, לא ישולמו דמי הפגיעה אלא אם כן לא היה המבוטח מסוגל לעבודה כאמור שנים עשר ימים לפחות בנוסף על יום הפגיעה."

לאופן תשלום דמי הפגיעה לעובד וריאציות רבות. ההבדל בין הווריאציות השונות נוצר על-פי הגורם המשלם לעובד את דמי הפגיעה, וטיב הפיצוי שניתן לעובד בגין ההפרש שבין משכורתו הרגילה ובין דמי הפגיעה. הווריאציה המתקיימת לגבי כל מעביד וכל עובד תלויה בהוראות חוק הביטוח הלאומי ובהסכמי העבודה בכל מפעל.

בעבור שנים-עשר הימים הראשונים המזכים בתגמול, חלה חובת תשלום התגמול על המעביד, כפי שקובע סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995:

(א) בסעיף זה -
"שכר העבודה הרגיל" - כמשמעותו לפי סעיפים 98 ו-100;
"מעביד" - מי שבעת הפגיעה התקיימו, בינו ובין הנפגע, יחסי עובד ומעביד;
"עובד" - מבוטח כמשמעותו לפי סעיף 75(א), למעט עובד עצמאי ולמעט עובד במשק ביתו של המעביד שלא לצורך עסקו או משלח ידו של המעביד;
"תקופת הזכאות הראשונה" – שנים עשר הימים הראשונים שבעדם זכאי הנפגע לדמי פגיעה לפי פרק זה.

(ב) על אף האמור בסעיף 92(א) יחולו לגבי תקופת הזכאות הראשונה הוראות אלה:
(1) היה הנפגע עובד -
(א) המעביד יחזיר למוסד את סכום דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום שהמוסד ניכה מדמי הפגיעה האמורים לפי כל דין (בסעיף זה - הסכום ששילם המוסד); הרשה המוסד למעביד לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו - יהיה אותו מעביד חייב לשלם לעובד גם את דמי הפגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה, ולא יהיה זכאי להחזר הסכומים ששילם בעד תקופת הזכאות הראשונה;

להלן חמש הווריאציות העיקריות:

א. דמי הפגיעה משולמים לעובד על-ידי המוסד לביטוח לאומי. המעביד מחזיר למוסד את דמי הפגיעה בגין שנים-עשר הימים הראשונים. זו הווריאציה הבסיסית, המופיעה בסעיפים 92 ו-94 לחוק הביטוח הלאומי (שצוטט לעיל).

ב. דמי הפגיעה משולמים לעובד על-ידי המעביד, אשר תובע את דמי הפגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, למעט סכום התביעה בגין שנים-עשר הימים הראשונים. המקור להסדר זה הוא תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954.
שירות זה של המעביד חוסך לעובד את הטירחה הכרוכה בתביעת דמי הפגיעה, ועלותו למעביד מסתכמת בטירחת הגבייה ובעלות המימון של דמי הפגיעה בזמן שחולף ממועד תשלומם לעובד ועד מועד תשלומם על-ידי המוסד לביטוח לאומי. כפיצוי על עלות זו מבטיחה תקנה 22 עמלה למעביד, בגובה 2.5% מדמי הפגיעה ששילם.

ג. דמי הפגיעה משולמים לעובד על-ידי המוסד לביטוח לאומי (בדומה לווריאציה א לעיל), או על-ידי המעביד (בדומה לווריאציה ב לעיל). בנוסף משולמת לעובד השלמה של דמי הפגיעה לשיעור גבוה יותר (80%-100%) משכרו. מקור ההשלמה הוא קרן "מבטחים" (או קרן דומה) אשר מאפשרת ביטוח דמי פגיעה משלימים. בתקנות דמי מחלה, דמי פגיעה בעבודה (השלמה) ושי לידה של קרן "מבטחים" מוגדרת זכות זו בתקנה 39, שתקנת משנה (ב) שלה אומרת: "הקרן תשלם לחבר כנזכר בתקנת משנה (א) לתקנה זו, סכום המהווה את ההפרש בין 90% משכרו היומי הממוצע לבין סכום דמי פגיעה או קצבת נכות כנזכר לעיל שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי".
ביטוח נוסף זה מצמצם את הירידה בשכרו של העובד בתקופה בה אינו עובד עקב פגיעה בעבודה. ביטוח זה אינו נכלל בזכויות הבסיסיות של המבוטח בפנסיית יסוד או בפנסיה מקיפה בקרן "מבטחים". לרכישת ביטוח זה נדרש המעביד לשלם פרמיה נוספת בשיעור אחוז אחד מהשכר.

ד. על-פי הסכם העבודה מקבל העובד ממעבידו משכורת שגובהה עולה על דמי הפגיעה להם הוא זכאי, עד למלוא משכורתו הרגילה. את דמי הפגיעה תובע המעביד מהמוסד לביטוח לאומי (בדומה לווריאציה ב לעיל). גם בווריאציה זו, בדומה לווריאציה ג, מבוטל חלק מהירידה בשכר שמאפיינת עובד המקבל רק דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי.
במשכורת המשולמת לעובד במקרה זה מוצדק לכלול גם את ממוצע גמול השעות הנוספות ששולם לעובד בתקופה שקדמה לפגיעה, אף שגמול זה אינו חלק מהמשכורת הרגילה, שהרי גמול זה משפיע על גובה דמי הפגיעה שמשלם המוסד לביטוח לאומי למעביד. וריאציה זו מתייחסת לשכר החייב בדמי ביטוח לאומי. נקודה נוספת שיש לבחון בהקשר זה היא יחסו של הסכם העבודה לשני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה, שבהם לעתים העובד אינו זכאי לדמי פגיעה לעובד (כאמור בסעיף 93 שצוטט לעיל). הסכמים קיבוציים רבים מזכים את העובד בתשלום (חלקי או מלא) ממעבידו בגין שני ימים אלה.

ה. העובד מקבל ממעבידו את משכורתו הרגילה, או סכום נמוך יותר שאינו נופל מדמי הפגיעה להם זכאי העובד. המעביד אינו תובע את דמי הפגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, אלא מממן בעצמו את כל דמי הפגיעה.
בתמורה לכך מקבל המעביד הנחה בדמי הביטוח הלאומי שהוא חייב בהם לענף נפגעי עבודה. המקור להסדר זה הוא סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי, שזו לשונו:

"השר ראשי לקבוע כי מעביד שאישר לכך על ידיו ישלם דמי ביטוח מופחתים לענין סעיף 340 כפי שיקבע, ובלבד שנתמלאו בו תנאים אלה:
(1) הוא מעביד לפחות חמש מאות עובדים;
(2) הוא חייב, בתוקף חוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה, לשלם לעובדים שכר בעד הזמן שבעדו משתלמים דמי פגיעה בעבודה לפי סעיף 92, וסך כל השכר אינו קטן מדמי הפגיעה (להלן - תמורת דמי פגיעה)."

במקרה זה אין העובד זכאי לדמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, כפי שקובע סעיף 95 לחוק הביטוח הלאומי: "מבוטח שמעבידו משלם דמי ביטוח מופחתים על פי סעיף 343 לא ישולמו לו דמי פגיעה בקשר לפגיעה בעבודה, אך הוא זכאי לתמורת דמי פגיעה ממעבידו."

גובה ההנחה מדמי הביטוח נקבע בתקנה 2(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954, והוא 15% מדמי הביטוח לענף נפגעי עבודה. דמי הביטוח לענף זה משולמים רק על-ידי המעסיק, כך שגם ההנחה נופלת רק בחלקו. החל מחודש ינואר 2016 שיעור דמי הביטוח לענף נפגעי עבודה הוא 0.37% בשיעור המופחת ו-1.96% בשיעור הרגיל, והשיעור לאחר ההנחה הוא 0.31% בשיעור המופחת ו-1.67% בשיעור הרגיל.

וריאציה זו מעניקה למעסיק אופציה, שבמסגרת חוק הביטוח הלאומי היא יחידה במינה, לבטח בעצמו את עובדיו ולחסוך בהתאם לכך בתשלום דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי. האם כדאי למעסיק לממש אופציה זו, כלומר האם גובה ההנחה לה זוכה המעסיק שקול כנגד ההוצאה הצפויה לו? הערכה בעניין זה יכול המעביד לבצע באמצעות בדיקת העבר, כלומר באמצעות השוואה בין דמי הפגיעה ששולמו לעובדיו בשנים האחרונות ובין גובה ההנחה לה היה זוכה.

סעיף 351(א) לחוק הביטוח הלאומי אומר:
"בכפוף להוראות סעיף 53(ד) ו-97(ד), לא ישולמו דמי ביטוח בעד עובד בעד הזמן שבעדו מגיעים לו דמי פגיעה, דמי לידה או תשלומים בקשר לשיקום מקצועי הניתן לפי סעיף 88."

בארבע הווריאציות הראשונות שתוארו לעיל פטורים אם כן מדמי ביטוח לאומי הן דמי הפגיעה ששולמו לעובד (ישירות מהמוסד לביטוח לאומי או באמצעות המעביד), והן תשלומים נוספים ששולמו לעובד. כאשר העובד אינו זכאי לדמי פגיעה בעד שני הימים הראשונים, השכר המשולם לו בעד שני ימים אלה חייב בדמי ביטוח לאומי.

על הווריאציה החמישית לא חל סעיף 351(א), אך בה עוסק סעיף 351(ה) האומר:
"לא ישולמו דמי ביטוח בעד הזמן שבעדו מגיעה לעובד תמורת דמי פגיעה אלא מהסכום העודף על הסכום שהיה משתלם לו כדמי פגיעה אילו לא קיבל תמורת דמי פגיעה."

הבדל זה בין הווריאציה החמישית לכל קודמותיה מקטין עוד יותר את כדאיותה של וריאציה זו.

בכל המקרים הללו, הפטור מדמי ביטוח לאומי הוא להפרשת המעביד בלבד; ניכוי דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות מהעובד נעשה כעל שכר רגיל.

תקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה-1995, עוסקות, בין השאר, בחישוב דמי הביטוח על "תשלום נוסף" ששולם לעובד. הגדרתו של תשלום כזה מופיעה בתקנה 1, בזו הלשון:

"שכר הניתן לעובד בנוסף לשכר החודשי הרגיל, לרבות תשלומים שניתנו כבונוס או כמענק השתתפות ברווחי המעביד ולמעט הפרשים".

בחודש שבו התשלום הנוסף גדול מרבע השכר הרגיל, יש לחשב את דמי הביטוח בגין התשלום הנוסף באמצעות פריסתו על פני חודשים אחדים שקדמו למועד התשלום, על פי הכללים המופיעים בתקנה 5, שבין השאר נאמר בה לגבי התשלום הנוסף: "אם שיעורו 25% או יותר מהשכר החודשי הרגיל של עובד יחולק לשנים עשר, והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודש שבו שולם ולשכר כל אחד מאחד עשר החודשים שקדמו לו". מתקנה זו ומסעיף 351(א) המצוטט לעיל נובע שאותו חלק של התשלום הנוסף המצורף לשכר העובד בתקופה שבעדה מגיעים לו דמי פגיעה פטור אף הוא מהפרשת המעביד לדמי ביטוח לאומי.

אף שבתקופה בה משולמים לעובד דמי פגיעה פטור המעביד מתשלום דמי ביטוח לאומי, נכללים דמי הפגיעה בשכר לפיו משולמים לעובד תגמולי מילואים (כאשר העובד נקרא לשירות במילואים זמן לא רב לאחר התקופה בעדה שולמו לו דמי פגיעה), בהתאם לתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (תגמולים למשרתים במילואים), תשל"ח-1977.

צו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד דמי פגיעה בעבודה וגמול בעד שירות במילואים כהכנסה), התשל"ט-1979, קובע שדמי פגיעה בעבודה ייחשבו כהכנסה לעניין סעיף 164 לפקודת מס הכנסה, שהוא הסעיף המטיל חובת ניכוי מס במקור מהכנסת עבודה. תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד דמי פגיעה בעבודה ותגמול בעד שירות במילואים), התשל"ט-1979, מטילות את חובת הניכוי במקור, בהתאם לכללים החלים על שכר עבודה, על המוסד לביטוח לאומי, כאשר הוא משלם את דמי הפגיעה ישירות לעובד, או על המעביד, כאשר הוא משלם לעובד את דמי הפגיעה. כאשר תשלום דמי הפגיעה וניכוי המס במקור נעשים על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מצדיק הדבר תיאום מס, מהכנסתו הרגילה.שעשוי לזכות את העובד בהחזר מס, בהתחשב בעובדה שהכנסתו בתקופת הפגיעה נמוכה

בחוק מס ערך מוסף, שבו נקבע החיוב במס שכר, אין התייחסות מפורשת לעניין חיובם של דמי פגיעה במס שכר. גם ההנחיות שמפרסמת נציבות מס הכנסה בעניין מס שכר אינן עוסקות בדמי פגיעה, אם כי מצוין בהן שתגמולי מילואים פטורים ממס שכר. למרות היעדר הוראה מפורשת בעניין זה, דומני כי לית מאן דפליג שדמי פגיעה, בכל ארבע הווריאציות הראשונות שתוארו בסעיף 2 לעיל, פטורים ממס שכר. ניתן ללמוד זאת מדברי פסק הדין שפטר תגמולי מילואים ממס מעסיקים (ע"א 434/83):
"...התשלום באמצעות המעסיק של תגמולים בשל שרות המילואים אינו תשלומו שלו, וכי על פי מצוות המחוקק בסעיף 127עד (א) לחוק הביטוח הלאומי, הוא אך נקבע מטעמי נוחות כגורם ביניים. מכאן כי סעיף 2 לחוק מס מעסיקים לא יחול, שכן אין לראות את המעסיק כמי "ששילם" את התגמול על פי אותו סעיף".
עיקרון זה רלבנטי גם למס שכר.

שונה, להערכתי, מצבו של מעביד שבחר בווריאציה החמישית המתוארת לעיל. במקרה זה המעביד הוא המשלם את תמורת דמי הפגיעה לעובד, ללא כל מעורבות של המוסד לביטוח לאומי. לפיכך חייב המעביד במס שכר בגין תמורת דמי הפגיעה שהוא משלם. הבדל זה מקטין שוב את הכדאיות של בחירה בווריאציה זו, כאשר המעביד חייב במס שכר.

דמי פגיעה נכללים יחד עם דמי לידה, דמי אבטלה ותגמולי מילואים בקבוצה המכונה "גימלאות מחליפות שכר". זה שנים רבות מוטלת חובה על המעביד והעובד, על-פי סעיף 283 לחוק הביטוח הלאומי, להמשיך בתשלומיהם לקרן פנסיה או לקופת תגמולים גם בעד פרק הזמן שהעובד שירת במילואים, כאילו העובד לא שירת במילואים והוסיף לעבוד. חובה דומה ביחס לתקופה בה זכאית העובדת לדמי לידה הוטלה בשנת 1990 בתיקון לחוק עבודת נשים (סעיף 6(ז) לחוק). לא מופיעה בחקיקה חובה מעין זו ביחס לתקופה בה זכאי העובד לדמי פגיעה, אך בפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (תע"א 3488/07 חנוך חשאי נ' דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ, ניתן ביום 10.4.2011) נקבע שאם לא קיימת הסכמה ברורה מראש, הפרשת המעביד לקופת גמל תימשך כל עוד מתקיימים יחסי עובד-מעביד, "ובלבד שהפסקת העבודה בפועל הייתה בעל כורחו של העובד ומטעמים הקשורים בעבודתו", ובפרט כאשר ההיעדרות היא מחמת תאונת עבודה. כיוון שזה פסק דין של בית דין אזורי לעבודה, הוא אינו בגדר תקדים מחייב.