חוק חופשה שנתית - פרק חמישי: ביצוע ועונשים

(א) מעסיק חייב לנהל פנקס חופשה שבו יירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שייקבעו בתקנות.

(ב) שר העבודה יקבע, בהודעה שתפורסם ברשומות, את סוגי המעסיקים שעליהם יחול סעיף זה.

(ג) בהודעה על-פי סעיף קטן (ב) רשאי שר העבודה לקבוע שפנקס החופשה יהיה חלק מפנקס אחר שהמעביד חייב לנהלו על פי חוק ששר העבודה ממונה על ביצועו.

(א) סמכויותיו של מפקח עבודה, ביחס לכל מקום שיש לו יסוד להניח כי עובד בו עובד, הן כסמכויותיו של מפקח לפי סעיף 4(1) לפקודת מחלקת העבודה, 1943.

(ב) מפקח עבודה רשאי לחקור, בכל ענין הנוגע לחוק זה, כל אדם הנמצא במקום שאליו בא מפקח העבודה בתוקף סמכויותיו לפי סעיף קטן (א), אך לא יידרש אדם ליתן תשובה או עדות העלולה לגלגל אליו אשמה פלילית. מפקח עבודה רשאי לרשום בפרוטוקול את תשובותיו והודעותיו של הנחקר.

(ג) דין פרוטוקול שנרשם בהתאם לסעיף קטן (ב) כדין הודעה שנרשמה בהתאם לסעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), והסעיפים 3 ו- 4 לאותה פקודה חלים עליו.

(א) מעביד שעבר אחת העבירות האלה -

1. לא נתן לעובדו חופשה לפי חוק זה;
2. לא שילם, בלי צידוק מספיק ותוך זמן המתקבל על הדעת, דמי חופשה, פדיון חופשה או תמורת חופשה לפי חוק זה,
   
   

דינו - קנס חמישים לירות ביחס לכל עובד שלגביו נעברה העבירה.

(ב) אדם שעבר אחת העבירות האלה -

1. הפריע למפקח עבודה להשתמש בסמכויותיו;
2. סירב להשיב למפקח עבודה על שאלה שהוא חייב להשיב עליה;
3. לא ניהל פנקס חופשה לפי סעיף 26;
4. לא רשם את הפרטים שיש לרשמם בפנקס חופשה או רשם פרטים לא נכונים או לא מלאים;
5. עבר על תקנות שהתקין שר העבודה על פי חוק זה, דינו - קנס עד חמישים לירות.
   

חברה, אגודה שיתופית או כל חבר אנשים אחר שלא נתן לעובד חופשה לפי חוק זה או שלא שילם, בלי צידוק מספיק ותוך זמן המתקבל על הדעת, דמי חופשה, פדיון חופשה או תמורת חופשה, רואים כאשם לעבירה גם כל חבר הנהלה, מנהל או פקיד של אותו חבר אנשים, ואפשר להביאו לדין ולהענישו כאילו עבר הוא את העבירה, אם לא הוכיח אחד משני אלה:

(א) שהעבירה נעברה שלא בידיעתו;

(ב) שנקט כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שהוראות חוק זה בקשר לעבירה הנידונה יקוימו.

(א) במשפט שבו נאשם אדם בעבירה על פי סעיף 28(א)(1), הזכות בידי העובד לטעון ולחקר עדים, ורשאי בית המשפט או בית דין לעבודה, לפי בקשת העובד, לחייב את הנאשם לשלם לעובד סכום השווה לדמי חופשה שהיו משתלמים לו אילו ניתנה החופשה בסוף שנת העבודה שאחרי שנת העבודה שבעדה הגיעה החופשה.

(ב) במשפט שבו נאשם אדם בעבירה על פי סעיף 28(א)(2), הזכות בידי העובד או בידי מי שיש לשלם לו את תמורת החופשה, הכל לפי הענין, לטעון ולחקור עדים ורשאי בית המשפט או בית דין לעבודה, לפי בקשת העובד או לפי בקשת מי שיש לשלם לו את תמורת החופשה, לחייב את הנאשם לשלם את דמי החופשה, פדיון החופשה או את תמורת החופשה, שהנאשם היה חייב לשלם ולא עשה כן.

(ג) החלטת בית המשפט או בית דין לעבודה המחייבת את הנאשם בתשלום, כאמור בסעיף קטן (א) או בסעיף קטן (ב), דינה, בכל הנוגע להוצאה לפועל, כדין פסק דין סופי של בית משפט מוסמך, לטובת העובד או לטובת מי שיש לשלם לו את תמורת החופשה, הכל לפי הענין.

תקופת ההתישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים.

בשעה שלדעת שר העבודה צרכי ההספקה במדינה מחייבים זאת, רשאי שר העבודה, בצו כללי או מיוחד, לדחות את מועד החופשה, לגבי כל העובדים או לגבי סוג מסויים של עובדים; נתן שר העבודה צו כאמור, יקבע הוא מתוך איזה מועד תינתן החופשה או באיזו דרך יפצו את העובד על החופשה.

לענין חוק זה דין עובד המדינה כדין כל עובד אחר.

בחבורת עובדים בין שהוא גוף מאוגד ובין שאינה גוף מאוגד, רואים את כל אחד מבני החבורה כעובדו של האדם שמסר לחבורה את העבודה, אם היו רואים אותו כך אילו היה קיים קשר ישיר בינו ובין כל אחד מבני החבורה; ואת כל אחד מבני החבורה כאמור רואים כעובד בשכר שעבד פחות מ- 75 ימים רצופים ושבעדו יש לשלם תמורת חופשה לפי סעיף 15.

(א) חוק זה אינו חל על -

1. עובד בחקלאות המקבל את כל גמול עבודתו בחלק מהיבול, בשירותים או בשווה כסף;
2. (בוטלה);
3. עובד ארעי בעבודה שאינה לצורך עסקי המעסיק או מקצועו.
   
   

(ב) שר העבודה רשאי להתקין תקנות המפרשות מה הן עובדות ארעיות לצורך סעיף קטן (א)(3).

שר העבודה ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות בכל ענין הנובע לביצועו.

שר העבודה לא יתקין תקנות, להוציא תקנות על-פי סעיף 26(א), ולא ישתמש בסמכויותיו לפי הסעיפים 18(א), 21, 23(א), 26(ב) ו- 32, אלא לאחר התייעצות עם ארגון העובדים הארצי המייצג את המספר הגדול ביותר של העובדים וכן עם ארגונים ארציים של מעבידים שלדעת שר העבודה הם רפרזנטטיביים ונוגעים בדבר.

תקפו של חוק זה הוא מיום א' בתשרי תשי"ב (1 באוקטובר 1951).

חוק זה אינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד לפי חוק, הסכם קולקטיבי חוזה עבודה או נוהג.

(סעיף 6)

1. צום גדליה; ערב יום הכיפורים; ערב חג הסוכות; הושענא רבה; צום עשרה בטבת (יום הקדיש הכללי); תענית אסתר; פורים; שושן פורים; ערב חג הפסח; ערב שביעי של פסח; חג המימונה; ל"ג בעומר; ערב חג השבועות; צום י"ז בתמוז; צום תשעה באב; ערב ראש השנה.

1א. יום קורבן זבח פסח; חג הפסח; שביעי של פסח (חג המצות); חג השבועות; מועד החודש השביעי; יום הכיפורים; חג הסוכות; שמיני עצרת – כל אלה, במועדים שבהם הם נחגגים על ידי בני העדה השומרונית.

2. ערב חג המולד; ערב ראשית השנה; ערב חג ההתגלות; ערב חג הפסחא; יום הבשורה; ערב עליית ישו השמיימה; ערב חג השבועות.

3. ערב ראש השנה ההג'רית; ערב יום הולדת הנביא; עליית הנביא השמיימה (לילת אלאסרא ואלמעראג'); ערב חג הפסקת הצום (ערב עיד אלפיטר); ערב חג הקורבן (ערב עיד אלאדחא).

4. ערב חג אלח'דר (אליהו הנביא); ערב חג הנביא שועייב (יתרו); ערב חג הנביא סבלאן; ערב חג הקורבן (ערב עיד אלאדחא).

5. יום הזיכרון לעדה הצ'רקסית.

6. חג הסיגד.

7. יום האישה הבין-לאומי; יום הזיכרון לשואה ולגבורה; יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות איבה וטרור (ערב יום העצמאות); יום ירושלים; אחד במאי; יום הניצחון על גרמניה הנאצית; יום פטירת הרצל; ראש השנה האזרחית.

8. יום האזכרה הפרטית של חלל מערכות ישראל או של מי שנפטר כתוצאה מפגיעת איבה - לגבי קרוב משפחתו של מי מהם; לעניין זה, "קרוב משפחה" - כמשמעותו בסעיף 4א לחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ"ג-1963, או בסעיף 7ה לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, לפי העניין.